הפלאה על כתובות ק״ו

1 גמרא האי עשה והאי עשה וכו'. כתב הריטב"א והביאו הב"י בסימן ט"ו והרמ"א בהג"ה דבת"ח עצמו שבא לדין אפילו פתחו כבר בדינא דוחין דין הת"ח לדין אחר כדי שלא יתבטל מלמודו. משא"כ הכא בקרובו של ת"ח אינו דוחה. וצ"ע דהא אמרינן בפ"ק דמגילה ת"ת דיחיד קל וכבוד תורה דיחיד חמיר. וא"כ הכא מאי מעליותא איכא בת"ח עצמו שלא יתבטל מלמודו. ונראה לפענ"ד דבאמת עשה דכבוד תורה דוחה עשה דכקטן כגדול וגו'. אלא דקשה לפי מאי דאמרינן לעיל דף מ" וליתי עשה ונדחה לא תעשה וקאמר טעמא משום דאי איהי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. א"כ ה"נ הא קי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא"כ אם אמר הת"ח שמחל על כבודו מי איתא לעשה כלל. ואינו דומה להך דמגילה דאין מועד בפני ת"ח שמת ואין כבודו מחול ואף שכתבנו לעיל דף י"ז גבי מלך דכיון דכבודו קודם א"צ למחול היינו לגבי כבוד של אחר אבל בשביל מצות עשה אחרת יש לומר דכיון דאי בעי אמר לא בעינא אינו דוחה אך הנ"ל דלא דמי דבשלמא התם באנוסה ליכא שום מצוה שלא תמחול ע"כ ראוי הוא שתמחול כדי שלא יעבור. אבל הכא כיון שיצטרך לבטל מלמודו אף דת"ת דיחיד קל ולא דחי שאר עשה מ"מ הא קי"ל בריש שבת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אפילו בחטא קל. א"כ ממילא אין לת"ח למחול על כבודו ולבטל מלמודו בשביל שיזכה הדיין וכיון דאינו מוחל ממילא איכא לגבי דיין עשה דכבוד תורה ודוחה שאר עשה. ואף למאי שכתבו התוס' שם דהיכא דלא פשע חבירו אומרים לאדם חטא הכא שאני דלא עביד הדיין איסורא כלל דעשה דכבוד תורה דוחה. ויש לדמות לכלאים בציצית דכתבו התוס' ביבמות דף צ' ע"ב דעיקר מצות ציצית היינו אחר שנתעטף כבר. אע"ג דאם רוצה אינו מתעטף כלל ולא בא למצוה עשה דציצית דהא קי"ל ציצית חובת גברא הוא מכל מקום כיון דאיכא קצת מציה להביא עצמו לידי מצות ציצית כדאמר מלאכא לרב קטינא מותר ללובשו ולדחות ל"ת דכלאים כ"ש אצל חבירו דאין לו לבטל מלמודו בשביל שימחול על כבוד שלא ידחה עשה דקטן כגדול. מיהו לפמ"ש התוס' ישינים לעיל דף מ"ט. דהא דאמר אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה היינו משום דבדידה ליכא עשה והיא מוזהרת כמותו. א"צ לזה דהא עשה דקטן כגדול אינו אלא על הדיין. ועפ"ז יש ליישב קצת דברי הרמב"ם שכתב דדין אלמנה קודם לת"ח. אע"ג דאמרינן הכא דדין היתום נדחה מפני כבוד ת"ח ויתום קודם לאלמנה כדאיתא בש"ע שם ועיין בסמ"ע שם ולפמ"ש יש לומר דהא דיתום קודם לאלמנה היינו משום דהב"ד אביהן של יתומים אע"ג דבאלמנה איכא זילותא טפי מ"מ מצות הבית דין עצמו יותר מוטל על היתומים. אבל לגבי אחרים לא שייך זה דזילותא דאלמנה היא שוה לכל אדם. נמצא לגבי ת"ח שייך סברת התוס' ישינים דאי אמר לא בעינא דלגבי דידיה ליכא עשה דכבוד תורה ואיכא זילותא באלמנה. משא"כ לגבי יתום דאינו מצוה אלא על הבית דין שהן אביהן של יתומים ולא שייך הך סברא אי אמר לא בעינא לכך אינו מחויב למחול ואתי עשה דכבוד תורה ודחי ודוק:

2 רש"י ד"ה הוי פיישי וכו'. ולחם ביכורים הוא עשרים וחד וכו'. זהו לפי מאי דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דלחם ביכורים כמשמעו ר"ל תחילת קציר ע"ש אבל לפי מאי דדריש לעיל דדורן לת"ח הוי כביכורים א"כ משמע דקאי על עשרים לחם דאינהו עיקר הדורן דלמה יקרא ללחם א' יותר ביכורים מאינך וע"כ לחם ביכורים היינו העשרים לחם לדורון ולולי פירש"י ז"ל היה אפשר קצת לפרש אף לפי דרשא דלעיל דכרמל בצקלונו מסתמא היה בו כשיעור שיש בלחם אחרים וממילא דע"כ היה בו כפלים כלחם אחת כדאמרינן לעיל דף ס"ד ע"ב צא מהן מחצה לחנוני נמצא שהלחם נתמעט מחצה וזה שהיה בלבושו עדיין כפירש"י במלכים ב' סימן ד' ודאי היה כפול וה"ל כשנים וק"ל:

3 תוס' ד"ה מבקרי מומין וכו' אבל הכא מיירי בבדיקת מומים שאר קדשים וכו'. המ"ל בבכור בזמן המקדש דאין בו חשד דליכא נגיעה דהא הכהן יכול להקריבו כפירש"י ביומא דף ע"ח ע"א ד"ה כהנים חשודים על מומי בכור להתיר את האיסור לפי שבכור בזמן הזה אין לו תקנה וכו' ואפשר דס"ל דאפ"ה איכא צד נגיעה משום שיהיו מותר להאכילו לישראל וגם א"צ להקרבת האימורים משא"כ בשאר קדשים ליכא שום נגיעה דמסתמא היו מבקרים קודם שהקדישו דאסור להקדיש בעלי מומין למזבח ותמימים לבדק הבית וגם במומים שנעשו לאחר שהקדישן ליכא צד נגיעה דהא אם הוממו היו נפדים בשוים וק"ל:

4 גמרא כלי שרת מהו שיעשו וכו'. לכאורה קשה דהא מקרא מפורש במחתות עדת קרח שנעשה מהם ציפוי למזבח נחושת אלמא דכלי שרת כמזבח דמי ואי ס"ד דכלי שרת ה"ל קדושת דרבנן ה"ל הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה ותו קשה לפי מאי שפירש"י ד"ה כלי שרת שמשרתים במזבח החצון וכו' משמע דכלי שרת שמשתמים במזבח הפנימי דינם כמזבח הפנימי דהוי קדושה טפי. א"כ מחתות קטורת שהוא עבודה שנעשה על מזבח הפנימי למה הוכשר למזבח החיצון. מיהו בהא יש לומר שלא הוקדשו למזבח הפנימי כמשמעות קרא שלא צוה להם להקטיר על מזבח הפנימי. ואפשר דהתם היה ציפוי שלא בטלוהו למזבח כדמחלק הש"ס בסוף חגיגה בין ציפוי העומד לציפוי שאינו עומד תדע דהא אסור להוסיף על מדת המזבח כדמקשה הש"ס בר"פ כיסוי הדם ע"ש אלא על כרחך דמיירי שלא בטלוהו לגביה מיהו הא קשיא דהא בתחלת נדבת המשכן דהיה שם שלש תרומות והיה נדבת המשכן הכלים בתרומה אחת ותרומות קרבנות תרומה אחרת כדמשמע קרא אלמא דכלים הם בכלל בדק הבית וצ"ל דהא דקאמר צורך קורבן הוא ומתרומת לישכה הן באין היינו ממותר תרומת הלשכה כמ"ש התוס' ד"ה תנא דבי ר"י וכו' וטעמא דאף דצורך קרבן הוא מ"מ כל שעה שחזר לקרבנות ציבור אין משנים אותן א"כ בתחלת נדבת המשכן שעדיין לא היה מותר תרומת הלשכה היה באין מבדק הבית והיה בכלל נדבת המשכן וק"ל:

5 שם גמרא וכי גבו וכו'. עיין מ"ש מהרש"ל דלשיטת התוס' הא דקאמר גבו והותירו היינו מתרומת הלשכה ונראה לענ"ד דקשה להו דמאי מקשה וכי גבו והותירו מאי הוי הא הקדש עילוי הוא לקדושת קרבנות כיון דכלי שרת צורך קרבן נינהו ומתניתין להדיא בר"פ בני העיר וכן במותריהן דמעלים בקודש ומותר לקנות ס"ת במעות מותר ספרים ואפילו אם נימא דקדשי בדק הבית אינם בכלל זה מ"מ הא המ"ל שחללו על שכר האומנים כמשמעות הקרא בד"ה שנתנו הכסף לשכירות לחוצבים ולגודרים ולחרשים וקי"ל דהקדיש מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וכשהחזירו מותר הכסף היה מותר להקדש לכלי שרת לכך פירשו התוס' בהיפך דכשגבו לצורך קרבנות ולא הותירו ע"כ הכלים באים מדמי בדק הבית והא דקאמר דבאים מתרומת הלשכה היינו אם נותר מתרומה וע"ז שפיר מקשה כיון דעיקר התרומה לקרבן עצמו אלא במותר קאמרת עכ"פ הוי מוריד לקלה וע"ז משני דלב בית דין מתנה עליהן. וק"ל: